אפריקהמקווה ישראל, גלריית "החווה", 2005

מתוך קטלוג התערוכה, טקסט מאת נעמי סימן טוב

"

על שטיח שחור ובמות לבנות שרית שני חי מפעילה תיאטרון. הדמיות הדומיננטיות הן הילד (הנמען של העיצוב) והקוף, אבל גם אפריקה והמודרניזם נהפכים כאן לדימויים בדרמה של מוות יפה, מפתה.

שרית שני חי מאתגרת את דפוסי החשיבה על עיצוב ובמיוחד היא חורגת (באופן כמעט טרנסגרסיבי) מהסכמות הצפויות והמוכרות של מה שנקרא עיצוב לילדים – כלומר, האופן שבו התרבות מייצרת וממשטרת את עולם הילד, במיוחד בספירה הדומסטית, הביתית, התחום שבו ממוקמים נשים וילדים.

כך, במקום צבעים פסטליים, בהירים ומתקתקים, ורודים ותכלכלים, היא מציעה בתערוכה שלה רהיטים, חפצים ובובות בשלושה צבעים עזים ואינטנסיביים: אדום, שחור ולבן. הבובות שלה ממולאות בחומר רך, אבל הן לא כל כך תמימות. שני חי חורגת באופן כמעט פלילי מהגבולות שבתוכם הציבה התרבות את הילד. הבובות שלה שחורות, עשויות מפלסטיק (ויניל) שחור מבריק, בובות של קופים שבין רגליהם מידלדל איבר מין לא קטן, פורע את הטקסטורה החלקה והמבריקה של הפלסטיק. שני חי מממשת את המיתוס (או פנטזיה) של השחור הפרא החייתי.

בובה שחורה אחרת, נשית, סרט אדום גדול לראשה, לובשת שמלה אדומה, פושקת את רגליה ומחייכת. בובות לא מחייכות בדרך כלל. היא גם שולחת מבט הלאה, אל מעבר לצופה, למקום אחר, כאילו מסתכלת מעבר לגבו: מבט מפתה, אולי תמה ושואל.

העיצוב של שני חי נקי ומוקפד עד כדי אכזריות וכאב. מצד אחד, החשיבה שלה תמיד פונקציונלית: היא מעצבת שק שינה לילדים, מיטת רפסודה, חוצץ נייד לספרים בצורת קוף מגולף בעץ, בובות משחק שונות, מחיצה. מצד אחר, נדמה שהעיצוב פרוורטי לחלוטין. הפרוורסיה שלו היא הפנטזיה על מודרניזם רציונלי ובהיר לכאורה, שעושה סדר בעולם, נקי ומדחיק. הוא מדחיק את הלכלוך, את עקבות המגע הפיזי, שאריות של הטראומה, את הכיליון, את הזמן, מכחיש את האפשרות של המוות; מודרניזם ששואף לצעירות נצחית.

הצבע השחור הדומיננטי בתערוכה, האופקיות שלה, ערימת הבובות המגובבות ומושלכות זו על זו כמו פגרים בקבר אחים, הצורות הסגורות, השקט – כל אלה מנכיחים בעוצמה את הנושא השני שאסור לדבר עליו בבית, ובמיוחד בחדר הילדים: המוות.

ועוד לא דיברנו על אפריקה. אפריקה כמטאפורה. בלי לעסוק באופן שבלוני בפוליטיקה של הייצוגים, שני חי פשוט מניחה את הדברים: זו אפריקה שלה, שבתוכה. זה הסיפור שלה עם אפריקה, סיפור שיש לו גם ממדים אוטוביוגרפיים. הוא גם סוג של נרטיב ממוצא על ראשוניות וארכאיות לכאורה פראיות, לא נגועות, על חיבור ישיר לטבע מאגי: לוויתן, סירה, קופים, בובות וודו. אפריקה היא עוד פיגורה אבודה, כמו הפיגורה של הילד ששני חי מתעסקת איתה. אבל זהו גם סיפור של קטסטרופה: ניצול, נטישה, דחיקה והשתקה. שני חי שבה ומעלה אותו אל פני השטח, מכניסה אותו אל תוך הבית, אל תוך החדר, אל המיטה.

מקורות ההשראה שלה רבים ואופוזיציוניים: השאיפה לטוטליות של האר-דקו, שביקש לעצב נראות של עולם אחדותי ומושלם ולא הניח אפילו מאפרה שאינה מסוגננת ומעוצבת; ניקיון צורני מודרניסטי, ראשוני, אפשר לומר באוהאוסי; השפעות של אמני פופ-ארט  שעבדו עם ויניל (באופנים שונים), כמו קלאס אולדנבורג; העיסוק הלא תמים בבובה ובגוף של אומנים כמו מייק קלי בשנות התשעים. ב"אפריקה", שני חי מכניסה את העיצוב להיסטוריה של הפעילות האנושית. היא מפעילה מארג מורכב של יחסים בין צורות מוכנות, דימויים, טקסטורות, סיפורים, מקומות, ומשמרת בעיצוב שלה מסורות עממיות של ייצור ביתי, של תבונה כפיים. לצד בובות הוויניל היא מציגה חפצי רדי-מייד, שנקנו בשוק הפשפשים אבל דווקא לא נראים כאלה. שני חי נותנת להם חיים חדשים."